דירות עבודה בדידות אחרונות או עונש עובד

– אז זהו, לשה, אתה מפוטר

היום. אתה כבר לא יכול לבוא מחר, – קולו של הבוס היה מלא כעס ועצבנות. בסופו של דבר, הוא כנראה השליך את הצינור כל כך חזק, עד שהצליל פגע באוזניו. צפצופים קצרים נשמעו בטלפון.
כנראה שזה באמת הכל. לא נאחזתי במיוחד בעבודה הזו. בהיותי ראש יחידה אזורית במשך שנתיים, מעולם לא הייתי בחופשה, נהייתי עצבני, כועס ולא חברותי. אבל בכל זאת… תמיד דמיינתי את הפיטורים שלי בדרך אחרת. ראשית, זו הייתה צריכה להיות ההחלטה שלי, שנית, בפנטזיות שלי כולם היו צריכים להתחנן בדמעות שאשאר…
קמתי מכיסא העור הגדול שלי, פתחתי דירות דיסקרטיות והוצאתי בקבוק קלח של ויסקי טוב. שפכתי לעצמי חצי כוס ושתיתי לגימה.
איכשהו הייתי צריך לומר לעובדים, אולי לערוך אירוע פרידה, להזמין את כולם לבית הקפה … מזגתי לעצמי עוד קצת, שתיתי אותו והחזרתי את הבקבוק לכספת.
דפקה בדלת.
אלכסיי ויקטורוביץ’, אני יכול לראות אותך?
לפי הקול שלי זיהיתי את ראש מחלקת משאבי אנוש אולגה סרגייבנה.
– כן, היכנסו, ישבתי בכיסא וחשבתי כמה מהר מחלקת משאבי אנוש עובדת, ברגע שבאו לפטר אותי.
ברונטית גבוהה, בת ארבעים וחמש, לבושה בחליפת משרד כחולה, נכנסה לחדר העבודה. שערה נפל על כתפיה, היה איפור מינימלי על פניה. באופן כללי, לגילה היא נראתה יפה: פנים עגולות, עיניים אפורות, אף דק ושפתיים מלאות, עגילים קטנים נצצו באוזניה. הז ‘ קט הכחול היה צמוד לחולצה הלבנה שלה, הרגשתי שיש לה חזה גדול, אבל אי אפשר היה לנחש את הגודל והצורה המדויקים. חצאית העיפרון הכחולה חיבקה את הירכיים הגדולות המשופעות ואת הישבן המסיבי והסתיימה ממש מתחת לברכיים. בידיה החזיקה הילדה כמה תיקיות, ולחצה אותן לחזה בכפות ידיה הדקות עם מניקור אדום בוהק. על האצבעות, בנוסף לחתונה, היו עוד כמה טבעות בצורות ובגדלים שונים.
– שלום. הייתה לנו בעיה, היא התיישבה על כיסא בצד השני של השולחן והביטה בי בהתנצלות. – כאן, הדירות הדיסקרטיות שלי הושחתו, העובד שלנו עזב לפני חצי שנה, אבל לא הוצאנו את הפקודה … בקיצור, למעשה, הוא עדיין רשום אצלנו, ובהתאם לכך, שילמנו לו משכורת…
נשפתי נפשית-אז זה לא על הנשמה שלי. מחלקת משאבי אנוש עדיין לא יודעת שפיטרו אותי.
“זה רע,” אמרתי מהורהר כשראשי מופנה לצד. אז אנחנו חייבים לו כסף … בסדר, אנחנו נשלם לו, ואנחנו נתלה עליך את העלויות, אולגה סרגייבנה. יש כמות גדולה?
ברור שהאישה מבולבלת.
אין לי כסף כזה, היא התחילה לגמגם קצת.
– ובכן, לקחת הלוואה, לשלם, – אלכוהול, וכל המצב הזה גרם לי להיות חצוף. אין לי מה להפסיד, החלטתי להתאפק. – או לפטר אותו. אבל אז בכל מקרה נחזיר את הכסף דרך בית המשפט.
הסתכלתי עליה מקרוב וקפדני. שפתיה רעדו מעט, נראה היה שדמעות צצו לנגד עיניה.
– אולי יש אפשרויות? היא הסתכלה עלי בתחינה.
באופן כללי, על המצב הזה למדתי לאחרונה. העובד לשעבר הגיע אלי בעצמו, בהיותו אדם ישר, הודה שהוא מקבל כסף על כלום, התנצל והשאיר צרור מזומנים בסכום הכספים שקיבל בטעות. הכסף היה בכספת שלי ועדיין לא קיבלתי החלטה על זה. אולי אני זקוק להם יותר.

האישה הניחה את התיקיות על השולחן, כיסתה אותן במניקור האדום שלה, התכופפה מעט והביטה בדירות הנפרדות שלי בתחינה

– אולי נחשוב על משהו, הא? – שאלה אולגה בתקווה, באופן ברור.
מה אנחנו יכולים לעשות?
– אני לא יודע … יש לך קשרים, היא הטתה את ראשה כלפי מטה.
– פתחתי את הז ‘ קט והתכרבלתי על הכיסא.
– הייתי מאוד אסירת תודה.
קמתי, פתחתי שוב דירות דיסקרטיות. קיבלתי בקבוק וכמה כוסות. שפכתי אותה ואת עצמי.
– אל תדאג. תשתה, ” הושטתי לה אלכוהול בפיוס.
היא הרימה את הכוס בכף ידה הרועדת והרסה מעט את הוויסקי. שתיתי מטח לתחתית.
חזרתי למקום. החום רץ בגופי. הרגשתי טוב ונוח, רציתי בידור.
– איזה תחתונים אתה לובש היום? – בחיוך מרוצה שאלתי.
– מה … מה זה … מה אתה מרשה לעצמך? – ברור שהאישה הייתה מבולבלת.
– אולגה סרגייבנה, אתה בעצמך רצית שאעזור לך, – הורדתי את גוון הקול וחפרתי בו בעיניים. – אני רק רוצה להחליף גם משהו.
– לא. אני לא מסכים עם זה, היא קמה בהתרסה, והעניקה לי מבט חמור וממורמר.
הילדה הסתובבה ופנתה ליציאה, דופקת את עקביה על הפרקט. התחת שלה התנודד באוויר. דרך החצאית הצלחתי להבחין בקווי המתאר של הלבשה תחתונה שמסתירה ישבן מסיבי בולט למדי. אולגה אחזה בידית הדלת.
קדימה, צעקתי עליה בכעס. – אני רק מצפה ממך להצהרה משלך עד הערב. בבקשה תצרף לו צ ‘ ק מהקופה על תשלום החוב.
“אדומים,” ענתה האישה בשקט, מבלי לשחרר את ידית הדלת.
– מה?
“התחתונים שלי אדומים,” אמרה הילדה בביטחון, באתגר, אבל עם רמזים של טינה.
– בסדר. חזור למקומך, ” אמרתי בנימת פקודה.
היא הסתובבה בענווה, ניגשה לשולחן שלי והתיישבה על כיסא. מילאתי את הוויסקי שלה עד אמצע הכוס.
– שתה.
האישה בלגימות קצרות, בכוח, ניקזה את הכוס.
קום, בבקשה, עברתי שוב ל”אתה”.
היא קמה בצייתנות. האישה הביטה בי בפחד. זה היה קצת מדליק. הסתכלתי עליה מקרוב. היא התחילה להזכיר לי גיבורות מסרטים ארוטיים איטלקיים ישנים עם ירכיהם השמנות והשדיים הגדולים.
– הרם דירות דיסקרטיות, בבקשה. אני צריך לוודא שאתה לא משקר, הרמתי כוס ושכבתי על הכיסא.
היא, נבוכה, תפסה את חצאיתה בהיסוס ומשכה אותה כלפי מעלה. הברכיים הופיעו, אחר כך הירכיים הגדולות והחזקות ולבסוף הבד הארגמן של תחתוני התחרה הקטנים והיפים. מסיבי הגמל בולט דרך הלבשה תחתונה. האישה, שתומכת בקפלי החצאית על ירכיה באצבעותיה, הורידה את ראשה בגורל.
– תסתובב, בבקשה, הרגשתי שהזין שלי מתקשה.
אולגה סרגייבנה הפנתה את גבה אלי, והחזיקה את החצאית הכחולה על החגורה.
בד התחרה האדום והשקוף שכב בחוזקה על התחת הבשרני הבולט. קצוות התחתונים ירדו מלמעלה באלכסון, כשהמשולש כלפי מטה של הישבן, שרובם, שלא הוחזקו כעת על ידי בגדים צמודים, הביטו בי בעירום. הפער בין ההמיספרות הקמורות החשיך דרך הרקמה השקופה. התחת הגדול שלה עדיין שמר על צורתו, ולמרות התבטאויות קלות של צלוליטיס הקשורה לגיל, הוא היה מתוח וחזק.
– נהדר, אכלתי כוס ויסקי. – הם לא שיקרו. אתה יכול לסמוך. תדלק. שב במקום.
האישה הורידה את חצאיתה והתיישבה שוב ליד השולחן מולי. הייתה תקווה בעיניה שהכל נגמר והבעיות נפתרו. סומק הופיע על לחייה.
“תראה את החזה שלך,” אמרתי בנימת פקודה.
אולגה נאנחה, אך ללא מריבות מיותרות, פתחה במהירות את הז ‘ קט באצבעותיה הדקות. בלי להסיר אותו, היא עברה על כפתורי החולצה ופתחה אותה. החזייה האדומה, מאותה ערכה כמו התחתונים, בהתה בי. החלק התחתון של הכוסות היה עשוי מבד מוצק, ואילו החלק העליון עם תחרה שקופה הדגיש את ההמיספרות המושלמות של שדיה של האישה.
– אני לא צריך את הכביסה שלך. אני רוצה לראות את השדיים.
האישה, שניסתה לא להסתכל עלי, הסירה את הז ‘ קט, זרקה אותו על השולחן, ואז את החולצה. היא סובבה את ידיה באלגנטיות מאחורי גבה, פתחה את החזייה, הסירה אותה והשאירה אותה בזרועותיה.
– לא עצרתי את הרגשות שלי. היו לי שדיים גדולים ומעוצבים בצורה מושלמת. שני כדורים, כמו כדורים אלסטיים, החזיקו את צורתם. הפטמות הוורודות התנפחו ודמו לדובדבנים קטנים.
– עשית פלסטיק? – שאלתי.
– לא, – שמעתי הערות של גאווה בתגובת האישה.
לא יכול להיות … אני באמת לא האמנתי. לא היו סימני מתיחה או סימני גיל אחרים על השד הגדול והגבוה שנשפך. בן כמה אתה?
– 47.
ובכן, ברכותיי. כנראה שזכית בגנטיקה בהגרלה.
– תודה, – הילדה, בלי לבקש רשות, החזירה את החזייה. ואז בגדים אחרים חזרו למקום.
זה הכל? שאלה אולגה בתקווה.
– אל תמהר. בוא אלי, שוב החזרתי את הקפדנות לאינטונציה.
היא עמדה בגורל בצד הכיסא שלי. הסתכלתי עליה מלמטה.
אתה לא רוצה לשלם כסף? – שאלתי בזריזות, ליטפתי את ירכה בכף ידה. מתוך ציפייה, התחתונים שלי כבר היו רטובים משומן.
– לא, היא הניפה את ראשה.
– אז נמשיך. הרם את החצאית.
סנטימטרים ממני שוב הופיע בד תחרה אדום. ליטפתי את החלק הפנימי של הירך בכף ידי, ופגע במפשעה באצבעותיי. חשבתי שהתחתונים היו רטובים. קמתי מהכיסא. הילדה, כמו תלמידה אשמה, הפילה את ראשה למטה, כשידיה על החגורה תומכות בחצאית.
דחפתי את כף ידי בין ירכיה. התל שלה, מכוסה בבד פועם, התחתונים שלה היו רטובים באמת. אולגה התכופפה מעט, וסגרה את ישבנה והתרחקה.
– כנראה, בכל זאת רצית לעבוד בבורסה? – שאלתי את הילדה בעליצות. היא החזירה את הערווה למקומה, לחצתי אותה קלות בידיים. היא צעקה.
מתי היתה הפעם האחרונה?
– מה? – האישה שאלה, כמעט בכתה.
זיינת הרבה זמן, אני שואל? צעקתי בחוסר סבלנות על העובדת.
– אתמול. לפני השינה.
המשכתי לעסות בשקיקה את המפשעה שלה דרך התחתונים. הם נהיו רטובים יותר מדי דקה.
– איך?