דירות דיסקרטיות אלה היו שגויות מההתחלה

האוויר בחרושצ ‘ וב שלנו לא הכי מרווח בן שני חדרים היה כבד, כאילו מול סופת רעמים, אם כי ברחוב עמד הסתיו המחניק הרגיל במוסקבה. ישבתי על קצה הספה שנמכרה, במכנסי הבית המרופטים שלי, והרגשתי בדיוק כמו שהייתי צריך להרגיש-מיותר. לוזר בבית שלו.
והיא, אליס שלי, הסתובבה בדירה כמו הוריקן. שלושים שנה, ועד כה עם גוף שעצר את נשימתי אפילו ממני, רואה דירות דיסקרטיות. רגליים ארוכות בגרביונים שחורים, תחת קופצני מכוסה בחוזקה בחצאית עיפרון, והדרך הזו שלה לזוז היא כאילו היא תמיד על המסלול. עקבתי אחריה במבט, אוחזת ביד פחית בירה חמה. היא ניגבה את האבק מהמדף שלא ניקינו מאז השנה שעברה, התאימה את הווילונות, והכל-עם חיוך קל, עדין, על שפתיה. חיוך שלא היה לי.
“סרז’, אל תשב שם כמו רהיטים, ” היא השליכה על כתפה, וקולה נשמע כמו קליק של מכה. – תוציא את הצנצנות מהשולחן. האורחים יהיו עכשיו.”
אורחים. מילה זו תלויה באוויר, קולנית ולא מוכרת. לא היו לנו אורחים. במיוחד כאלה שאליס צבעה את שפתיה והוציאה את התחתונים הטובים ביותר שלה-רשת דייגים, שחורה, שראיתי בה הצצה כשהיא מחליפה בגדים. אותו דבר שהיא לבשה בפעם האחרונה לאירוע הארגוני, ממנו חזרה עם שחר, מריח כמו קלן ויין של מישהו אחר.
“מי באמת יבוא?”שאלתי,” ניסיתי לא לרעוד את הקול. כבר ידעתי את התשובה. הרגשתי אותו עם הבטן, עם הבטן של המפסיד, שרק לעתים רחוקות רימה.
אליס עצרה מולי כשידיה מונחות על חזה. הסתכלתי מלמעלה למטה. מבטה היה גם ללעג וגם נרגש.
“דימה,” אמרה בפשטות, והשם נשמע כמו פסק דין.
דימה. האקס שלה. אותו דימה שתמונותיו instagram היו מלאות חדרי כושר, מרתונים, ואת החיוך המטופש, זחוח של גבר בריא, מוצלח. ספורטאי. בעבר הוא שחיין חצי מקצועי, ועכשיו הוא הבעלים של איזה מועדון כושר אופנתי. אדם ביקום אחר לגמרי, לא שלי.
יש לי דירות דיסקרטיות. “דימה? למה לעזאזל? יצאת מדעתך?»
היא רק צחקקה, ניגשה אלי, לקחה פחית בירה מאצבעותיי הקהות והניחה אותה על השולחן כאילו היא דוחפת משהו מלוכלך.
“הוא בעיר בדרך. פשוט צ ‘אט צ’ אט. אתה לא תעשה סצינת קנאה, נכון? – היא רכנה לעברי, וריח הבושם שלה וכל דבר אחר גרם לי לסחרחורת. שפתיה כמעט נגעו באוזני כשהיא לחשה: – תירגע. שב תראה. אולי תלמד משהו.”
באותו רגע צלצל פעמון הדלת. קשה, נוקב, כמו אזעקה. אליס התיישרה, עיניה נצצו בהתרגשות, היא העבירה את ידה על ירכה, החליקה את הקמט הבלתי נראה בחצאית, והעניקה לי מבט אחרון-מעריך, בוז ובו בזמן מלא בציפייה מוזרה כלשהי.
הנה זה, הרגע הזה. הוא עמד מחוץ לדלת. מישהו שבא אלי בפנטזיות משפילות. ועכשיו הייתי צריך לקום ולפתוח את הדלת הזו ולתת לו להיכנס לבית שלנו. אל חיי עם אליסין. בלב ההשפלה שלי.
לא זזתי. השיחה חזרה, יותר מתמיד.
“סרז’, פתח את זה, ” אמרה אליס, ופלדה נשמעה בקולה. “אל תגרום לי לחכות.”
קרעתי את התחת מהספה והיא, אשתי היקרה, התחילה מיד לתקן אותי — החליקה את הפירורים הבלתי נראים מהגופיה שלי, יישרה את הצווארון. נגיעותיה היו מהירות, עסקיות, ללא שמץ של חיבה. זה היה כמו להכין אגרטל ישן ומאובק לתערוכה שעומד להיזרק.

הדלת נפתחה והוא מילא את כל הפתח בעצמו

לא שהוא היה ענק, רק שבכניסה הצפופה שלנו, כל גבר רגיל היה נראה כמו בריון. דימה. הוא נכנס בלי לדפוק, בביטחון, כמארח. זה הריח כמו בושם יקר, אוויר צח וכל דבר אחר-זיעה בריאה וגברית שאפילו מבעד לבגדים הרגישה מוצדקת ומגניבה. בניגוד לריח החום והאדישות שלי.
“אליס, היי! קולו היה נמוך, קטיפה, והוא מיד חיבק אותה במותניים, משך אותה אליו. היא נגעה בו בצחקוק, שנשמע כמו ילדותי, ביישן. את הצחוק הזה לא שמעתי שנים.
“דים, תיכנס, תתפוצץ,” אמרה ולחייה היו ורודות.
הוא התפזר, זרק את נעלי הספורט המסיביות שלו בדיוק ליד נעלי ההתעמלות שלי. דירות דיסקרטיות קשות. ואז מבטו נפל עלי. לא מעריך, אפילו לא בוז. יותר … מתנשא. כמו רהיטים שתמיד עמדו כאן ולא התעניינו באף אחד.
“סרגיי, נכון? היי. אליס סיפרה לך הרבה”.
מה היא סיפרה לו? איך שכחתי להוציא את האשפה? איך נכשל החוזה הזה? איך בפעם האחרונה שניסיתי לזיין אותה באמת לפני חודשיים וזה לא הסתדר לי?
“היי,” צעקתי, וקולי נשמע קליל וחסר הבעה.
עברנו לסלון. הוא הלך לפניו, אליס מאחוריו, אני מאחוריו, כמו גור אשם. הוא ישב בכיסא שלי. שלי! אותו דבר, עם הריפוד שניגב ושקע מתחת לתחת שלי. הוא התפרק בו בטבעיות כזו שהוא ישב כאן כל ערב בחמש השנים האחרונות.
אליס הביאה לו מיד בירה – לא פחית חמה כמוני, אלא בקבוק צונן מהמלאי שהחבאתי לשנה החדשה. היא התיישבה ליד משענת היד, השליכה את רגלה על רגלה. הגרביונים שלה שפשפו את הג ‘ ינס שלו בשריקה.
התיישבתי על קצה הספה, כצופה. הם שוחחו על כמה מכרים משותפים, על טיולים, על ” אתה זוכר, אבל אז…”. לא זכרתי. לא הייתי אז. שתיתי את הבירה שלי והרגשתי משהו בוער ומר רותח בתוכי. קנאה? לא. משהו אחר. משהו יותר מרושע.
היא הציפה את הצחוק הזה, נגעה בידו כשסיפרה משהו. והוא הביט בה כאילו הוא מכיר אותה בעל פה. מכיר כל שומה. כל עיקול.
ואז מבטה נפל עלי. על ידי אוחזות בפחית. מלא בשאלה אילמת לדעתי. והניצוץ המסוכן הזה הבזיק בעיניה. זו שהייתה לפני שהיא התחילה להשפיל אותי על כלים לא שטופים או משכורת קטנה. רק עכשיו היה גם התרגשות בניצוץ הזה.
“דים, זוכר איך אתה ואני בסוצ’ י אצל דודה בבית עשינו אהבה ממש על הרצפה, והיא נחרה מאחורי הקיר?”פתאום היא פלט, וקולה צלצל כמו זכוכית.
דימה נהמה, לוגמת בירה. “כן. ואז צעקת כך שהשכנים דופקים על הסוללה.”
“טוב, אתה יודע שהיה קשה לשתוק איתך,” היא דחפה אותו בשובבות בכתפה ואז הפנתה את מבטה אלי. ישר לתוך העיניים. מתריס. “סרז’ ה, למשל, לא יכולה לסבול את זה כשאני עושה רעש. הוא חושב שהשכנים ישפטו אותו. נכון, מותק?»
אני קהה. הדם פגע בראש.
“אני — אני לא -” מלמלתי משהו מטושטש.
“אה, בחייך,” היא נופפה בידה כאילו היא מצחצחת זבוב מעצבן. – תירגע. דימה הוא האיש שלו. כמעט”. היא עצרה, נהנתה מהרגע, והוסיפה, מביטה בכתפיו החזקות, ואז בזרועותיי הרזות: “סרז’, אכפת לך אם דימה ישנה כאן את הלילה? יש לו יציאה מוקדמת מחר, ויש שעה וחצי נסיעה מהמלון לשדה התעופה. הוא עייף מהדרך.”
היה שקט בחדר. עבה, מצלצל. ראיתי את כף רגלה, עדיין עטופה על רגלה, מתחילה להתנדנד מעט. עצבני. לא, לא-מצפה. דימה בהה בי בחיוך קל, כמעט בלתי מורגש. הוא הבין הכל. הוא שיחק לפי הכללים שלה. והיא הכתיבה את הכללים.
ובנקודה זו הבנתי הכל. הכל. זו לא הייתה בקשה. זה היה אולטימטום. מבחן. פסק דין.
היא הביטה בי, והיא קראה בעיניה, ” נו, קדימה. תניח את זה. תעשה סצנה. תוכיח שאתה בדיוק התולעת הקנאית הקטנה שאני חושב שאתה. או…”
או.
מה היה “או”? לא הכרתי דירות דיסקרטיות. אבל הלב שלי הלם אי שם בגרוני, והיה גוש כבד, חם ובלתי נסבל לחלוטין במפשעה. בושה והתרגשות נשזרו לכדור מגעיל אחד.
הורדתי את עיניי, הסיטתי את מבטה מהחיוך המנצח שלה, ומלמלתי לרצפה, לתבנית על השטיח הישן שקנינו יחד כשעוד אהבנו אחד את השני:
“בטח. שיישאר.”
השקט לאחר הסכמתי היה קצר מועד. היא הופרה רק על ידי הנשיפה הקצרה והמרוצה של אליס, כאילו היא פשוט זכתה במשחק קטן אך חשוב.
“הנה זה בא,” אמרה, וקולה שוב היה קטיפתי, רפה. היא החליקה ממשענת הכיסא והתיישבה על הידית שלו, כשידה של דימה מונחת על כתפו. אצבעותיה סחטו מעט את השריר מתחת לבד חולצת הטריקו. “דימול, אני אשכב לך על הספה. הוא אמנם לא רחב במיוחד, אבל עבור ספורטאי כמוך…”
“תודה, אליס,” ידו שכבה מעליה, כפות רגליים גדולות כיסו את אצבעותיה הדקות. – באופן עקרוני, הרצפה תתאים לי. אני לא מפונק.”
הוא אמר את זה בלי שמץ של זריקה לכיווני, אבל זה נשמע. בקול רם וברור.
ישבתי ולא ידעתי איפה לשים את הידיים. לקום וללכת למטבח? מסתכל מהחלון? להעמיד פנים שלא אכפת לי? הרגשתי כמו שחקן ששכח לא רק את המילים, אלא גם את שם המחזה. והצופים-השניים האלה-כבר נכנסו לתפקידם בטבעיות מפחידה.
אליס קמה פתאום. “אני אלך למיטה. סרז’, תשעשע את דימה. זה נשמע כמו הבדיחה האכזרית ביותר בעולם. תשעשע. מה? סיפור על איך אני יושב במכנסיים שלי בפתיחה בזמן שהוא בטח דופק כמה פיטוניאקים באולמות המגניבים שלו?