דירות דיסקרטיות, והאוויר במסדרון התעבה, התמלא בריח של בושם זר וייאושו

הוא שכב על הספה, ספר עם דפים מסומנים מונח על חזהו. קולו היה שטוח, כאילו קרא את תחזית מזג האוויר. היא עצרה על סף דלתה, נושמת בכבדות, כאילו היא לא עלתה במדרגות, אלא פרצה מהקרביים של מישהו.
אצבעותיה עצמן פתחו את אבזם החגורה שלו. המתכת פגעה ברצפה. הוא ניסה להרים את עצמו, לומר משהו, אבל כף ידה, שטוחה ויציבה, דחפה אותו חזרה לכריות. “שתוק.” זו לא הייתה מילה, אלא צליל שנולד אי שם בגרון, טוחן את הרצועות. היא שלפה ממנו את הג ‘ ינס והתחתונים בתנועה חדה אחת. איבר מינו שכב על ירכו, רך וחסר הגנה. היא הביטה בו כמה שניות, כאילו בחרה מקום להכות.
ואז היא התכופפה. שפתיה עטפו אותו לא בשביל ליטוף. לסתותיה התכווצו בכוח כזה שהוא התנשף והתכופף. זו הייתה אלימות, טהורה, כמעט מופשטת. היא הניעה את ראשה, שיניה מגרדות את עורה העדין, רוק מטפטף על ערווה. הוא ניסה להרחיק אותה, אך אחיזתה הייתה ברזל. היא מצצה דירות דיסקרטיות כאילו היא רוצה למצוץ דרכו את כל הלכלוך שהצטבר בה ביום, במהלך חייה. הכאב היה חד, משפיל, והוא עצמו את עיניו, צנוע.
היא שחררה אותו במכות חירשות. אצבעותיה שלה הושיטו יד לשמלה. הברק נתקע והיא קרעה את הבד בשאגה. היא עמדה לפניו עירומה, וגופה היה מפה של עבודתה: חבורה על הירך, סימן מהחגורה על הגב התחתון, עור שנתן חיטוי וזיעה של אחרים. היא לא הביטה בו. היא הביטה איפשהו דרכו.
היא נשענה עליו מלמעלה, ברכיה חופרות בספה בצידי ירכיו. הכוס שלה היה יבש כמו אפר. היא ניסתה לשים את עצמה עליו, אבל הגוף לא ציית, לא רצה לקבל. היא לחצה בכוח על הערווה שלו, ואילצה אותו להיכנס אליה. גניחתה המעוכבת נשמעה – לא התענוגות, אלא המאמץ. החיכוך היה מייסר, מחוספס. הוא שכב דומם, בוהה בתקרה, מרגיש את קרביה, חמים ולא רוצים אותו, מתכווצים סביבו בעוויתות עוויתות.
היא נעה עליו כמה דקות, תנועותיה היו חדות, זוויתיות. ואז היא קפאה. ידה הושיטה יד לאחור, לעבר ידו. היא לקחה את דירותיו הנפרדות, ולחצה בכוח בין ישבנה. הוא ניסה להתנגד, אך אחיזתה לא הייתה אנושית. “דחף,” סיננה, והוא הרגיש את פי הטבעת שלה, קשר הדוק של שרירים, מתנגד ואז מוותר, מכניס את אצבעו פנימה. היא גנחה-בגניחה ארוכה ונמוכה שהייתה לה יותר כאב מכל דבר אחר. היא הניעה אותו בידה, גרמה לאצבעו לנוע בתוכה, עמוקה יותר, גסה יותר. זה לא היה סקס. זה היה הוצאה להורג. “עוד…”, אמרה בנשימה כבדה. האצבע השנייה שלי התחילה לדחוף את דרכה דרך ההתנגדות שלה. זעם התנועות גבר.
היא דחפה את ידו. היא ירדה ממנו. בחושך למחצה הוא ראה טיפות כהות על ירכיו ועל הסדין. היא עמדה מעליו, נושמת קרועה, חזה מתנשא. ואז היא התיישבה עליו שוב, אבל עכשיו-עם הגב אליו. היא גיששה את איבר מינו, עדיין דביק מהשומן והדם שלה, והפנתה אותו לפי הטבעת שלה.
הכניסה הייתה קשה עוד יותר. היא הניחה את ידיה על ברכיו, גבה מקושת, שריריה מתוחים עד כדי רעד. הוא הרגיש את גופה נקרע כשהוא לוקח אותו. כשהוא נכנס במלואו, היא השמיעה צליל שנראה כמו בכי.
ואז התחיל חדש…. בזמן שהאגן שלה המשיך בתנועות הקצרות והקצרות שלו על איבר מינו, זרועה השמאלית הושיטה יד קדימה-לא לעבר הדגדגן, אלא למטה. האצבעות החליקו על העור המיוזע של הירך הפנימית, גיששו את הכניסה המתוחה והנפוחה שכבר כואבת של הנרתיק שלה.

אצבע אחת ראשונה

נכנס בקלות, קל מדי-הגוף כבר היה פתוח, פצוע. היא הכניסה אותו עד הסוף, עד כף ידה, וקפאה לרגע, כאילו הקשיבה. ואז הוספתי שנייה. נשימתה התחזקה, אך לא הייתה בה הנאה – רק עבודה קשה וממוקדת. אצבע שלישית, רביעית. עכשיו המברשת שלה התקשתה להיכנס לחור המתוח. היא רכנה קדימה ועזרה לעצמה במשקל, והוא שמע צליל רטוב ורטוב כשדירותיה הנפרדות נעלמו בפנים.
היא ישבה עליו, לקחה אותו לחור אחד, בעוד שבשני נעלמה ידה שלה לאורך פרק כף היד. גופה היה זירת אלימות כפולה-חיצונית ופנימית. היא התחילה להזיז את אגרופה בתוכה-לא בקצב, אלא באלימות, בהתהפכות, כאילו ניסתה לגשש ולשורש את סבך השנאה, הבושה והייאוש שפועם אי שם במעמקים. כל תנועה של כתפה ניתנה למתח בכל גופה, מתיחת הנרתיק שלה, מה שגרם לפי הטבעת שלה להתכווץ באיבר מינו, מה שגרם לשניהם כאב חדש וחד.
גניחותיה הפכו כעת לחירשות, רחמיות. דמעות זרמו על פניה בנחלים, התערבבו בזיעה על חזה. היא דפקה את עצמה באגרוף, עמוקה ונואשת יותר, כאילו רצתה לפרוץ את עצמה, לקרוע את המחיצה הפנימית, להשיג את הריקנות שחיפשה. זה היה עינוי עצמי, מונע לאבסורד, לחילול הקודש, לניסיון לגרש פיזית את נשמתו דרך הבשר.
ורק כשידה, מרוחה בדם וריר, עייפה עד כדי רעד, היא משכה אותה משם בצליל רטוב ומגעיל. ואז זרועה הימנית הגיעה סוף סוף לדגדגן. והיא התחילה לשפשף אותו באותה חריפות שהיא פשוט קרעה את עצמה מבפנים-מחקה, שורפת, הורסת את העקבות האחרונים של משהו עדין שיכול היה להיות שם פעם…
תנועותיה הפכו לכאוטיות, גופה פועם בעוויתות. דמעות זלגו על לחייה וטפטפו על רגליו. היא צעקה-בשקט, דירותיה הנפרדות היו פתוחות, אך הצליל פרץ בזרם אוויר צרוד ושורק. הוא שכב והביט בה, בגבה מכוסה באידוי, בראשה, נזרק לאחור באקסטזה מייסרת שלא הייתה לה שום קשר להנאה.
ואז היא צעקה באמת-בקול רם, צווחני, צעקה שהייתה בה הכל: וכאב, שנאה, וייאוש, ושחרור מוזר ובלתי נתפס. גופה התכווץ סביבו בעווית אחרונה ועוצמתית, ואז צלע.
היא לא נפלה עליו. היא התרוממה לאט לאט. רגליה התפתלו והיא אחזה בגב הספה. ואז, מתנדנדת, היא ניגשה לחלון ופתחה אותו. אוויר לילה צח פרץ לחדר, מריח כמו גשם ואספלט. היא עמדה בגבה אליו, גופה המדמם והרעיד נדלק באור פנסי הרחוב. תערובת של זרע, חומר סיכה ודם זרמה על ירכיה וטפטפה. היא הסתובבה. לא הייתה בושה או חרטה על פניה. היה רק חלל-טהור, כמעט קדוש. היא הביטה בו, בסימני ההרס המשותף שלהם, ושפתיה רעדו במשהו שאפשר היה לטעות בו כחיוך. לא אושר, אלא הבנה. זה נגמר. להיום.